צדקה תציל ממוות
בשנים האחרונות, למעשה מאז שנפטרה סבתי מצד אימי ז"ל, אני נוהג לתרום כספים בערב ראש השנה ובערב פסח. פעמיים בשנה שאני עושה את הדברים במודע, באופן אישי ומתוכנן מראש. לא מדובר בכספים גדולים, אבל בכסף שלרוב אני מחלק אותו בין שלושה ארגונים מכובדים וקבועים שיקרים לליבי ושאני בטוח שעושים בכסף הזה שימוש ראוי. עד היום, לא סיפרתי על כך לאיש, משום שאני לא חושב שאני צריך לפרסם את זה ברבים, אבל זאת הזדמנות לדבר למי ששומע ואולי לעודד אותו לתרום גם כן.
ישנם הרבה רמאי תרומות. כאלו שהתרומות שלכם ישמשו אותם לצרכיהם שלהם ואני מודה שזה מרתיע לפעמים. לכן, אני תורם רק לארגונים מוכרים, כאלה שאני בטוח בהיקף העשייה והתרומה שלהם. לרוב מדובר בארגוני רפואה כאלו ואחרים שמוכרים וידועים. הכסף הזה הוא כמו דמי הכיס שהייתי מקבל מסבתא שהייתי קטן ותמיד אמרה לי: "תעשה עם הכסף משהו מועיל". אז זה משהו מועיל.
סבתא נפטרה לפני חמש שנים בדיוק, ערב ראש השנה, אחרי שלא התגברה על מחלת הסרטן. למעשה, המשפחה מעולם לא סיפרה לה שהיא חולה בסרטן, בעיקר משום שסבא שלי נפטר מסרטן והיא ידעה בדיוק את היסורים שבמחלה הזו. לסבתא שלי לא היתה תרופה למחלת הסרטן. עם זאת, היו ארגונים שעזרו ותמכו על מנת שהתהליך יהיה קל כמה שניתן. אולי התרומות האלו יעזרו למי שזה כן יכול לעזור לו.
יש הרבה דרכים לתרום. בימים האלו אני תורם ישירות דרך אתרי הארגונים, אבל אפשר גם לתרום בשיטות אחרות. אתרים כמו אגורה ומלב אל לב נותנים לכם את האפשרות לתרום גם דברים מוחשיים. מה שלא תעשו תהיו שלמים עם זה – גם אם יש ספק שהעברתם את זה למקום הלא נכון ואולי עבדו עליכם, ההרגשה שלכם צריכה להיות שעשיתם מעשה טוב וזה הרי מה שחשוב באמת.
חג שמח.
מה זה החום הזה?
אחרי הטיול המענג בלונדון והפוסט הארוך על "אם תרצו", הגיע הזמן לחזור לשגרה והשגרה לוהטת. לוהטת לא רק מבחינת מזג האוויר, אבל אין ספק שמזג האוויר, ששבר שיא מבחינתי ביום שישי האחרון, משפיע לא מעט על העניין. באופן כללי, זה הזמן לעדכן: בתקופת המבחנים האחרונה נכשלתי בשתי בחינות: כלכלת עסקים מיקרו וחשבונאות פיננסית. מלבדם, עברתי את כל הבחינות חוץ ממסדי נתונים, שעוד לא קיבלנו עבורו ציון. המבחן במועד ב' בכלכלת עסקים הוא ביום רביעי הקרוב, מה שאומר שמדובר, שוב, בשבוע עמוס.
אם זה לא מספיק, אז ביום שני שעבר התחיל סמסטר קיץ. מאז יום שני היו למעשה שני שיעורים של כ3 שעות כל אחד, מתוכם הייתי רק שעה וחצי ביום שני. קודם כל, ביום שני הרגשתי גמור לחלוטין והתחלתי לנקר, אז כבר ויתרתי על החצי השני של השיעור וביום רביעי הלכתי ללמוד קצת למבחן, או לפחות – לנסות ללמוד אליו. גם בעבודה יש כל מיני שינויים שלא נכנס אליהם, אבל זה דורש לא מעט מחשבה.
מכאן הגעתי ליום שישי, שהיה חם ויבש במיוחד. עד 11 בכלל לא רציתי לצאת מהבית. הגעתי לאוניברסיטה, הכל היה מלא. תפסו את כל הכיתות עם המזגנים. אז ויתרתי – נסעתי לקניון. בקניון הסתובבתי והתמקמתי בבית הקפה. הרעש מסביב הטריף אותי, אבל אין מה לעשות – צריך לשבת קצת. הצלחתי קצת ללמוד. בערב יצאתי וחזרתי עייף ולמעשה רק היום בלילה הצלחתי באמת לשבת על החומר כמו שצריך. ההספק של הלילה היה כמו ההספק שתכננתי לכל הסוף שבוע, כך שיצאתי פחות או יותר מרוצה. אומנם יש הרבה עבודה עוד, אבל ההתקדמות טובה.
במקביל, אני עדיין מרגיש מכור לאינטרנט. העובדה שיש לי אינטרנט כל הזמן בעבודה מוסיפה לזה שאני מעורב כל הזמן במה שקורה. בבעיות במינוי הרמטכ"ל, בהקפאת הבנייה ובכל מיני דברים אחרים. ביום שישי גם גיליתי שעברה שנה מאז ההתאבדות של דודו טופז. עדיין מטריד אותי העניין הזה של טופז, איך צנח כמו בצניחה חופשית למטה. עברתי קצת על האתרים, הכתבות והסרטונים ועדיין אין לי תשובות. כנראה שלעולם גם לא יהיו. אומרים שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בעולם – היתכן שהתפקיד של דודו טופז בעולם הזה היה להראות לנו שצריך לקחת דברים בפרופורציה, גם כשאתה נמצא בשיא ההגשמה העצמית שלך? אם כן – הרי שהיה לו תפקיד חשוב מאוד.
אני לא מבין כלום במדעי ההתנהגות ומעולם לא חשבתי ללמוד על זה, אבל אני מאוד מסוקרן מהנקודה הזו שבה אדם מחליט לסיים את תפקידו בעולם. אני מודע לכך שיש סיבות שונות, אבל איך אפשר לקבל את ההחלטה הזו, המאוד קיצונית מבחינתי. זו הרגשה של ויתור או של אומץ? מהי נקודת השבר האישית והכי מטריד, מהי נקודת השבר האישית שלי? אני מקווה שלעולם לא אדע.
