החיים הם לא קבוצת דיון – ארכיון

בסמפטמבר 2005, עת נפרדתי בעל כרוחי מקבוצות הדיון באינטרנט, החלטתי לפתוח בלוג. מאחר ולא היה לי נושא מסויים, העדפתי להפוך אותו לבלוג אישי. רק שלא ידעתי עד כמה הוא יהפוך להיות אישי עם כל הגורמים שיבואו לאחר מכן. את הכתיבה בבלוג הזה סיימתי בקולות צורמים על אירועי החודשים ההם ועזבתי, שלא בצורה מתוכננת, את עדכון הבלוג.

להלן עיקרי הבלוג ההוא…

יום שני, ספטמבר 12, 2005

 בסוף השבוע הזה נסעתי לאילת. אין ספק, מקום מדהים לחופש. 3 ימים באילת והגעתי למסקנה שעוד לילה אחד במקום החם הזה היו יכולים להיות בהחלט מועילים.

הבעיה באילת זה הנסיעה הארוכה בדרך מת"א. אני לא מקנא באלו שבאים מהצפון. הנסיעה זה הדבר הכי משעמם ומעצבן שיש, אבל אני מוכרח להודות שזה היה יכול להיות יותר גרוע. לפחות שם (באוטובוס) היה מזגן.

אחד הדברים שבאמת חשבתי עליהם באילת זה על העיר עצמה. קודם כל, עצם ההגדרה של אילת כעיר נראה לי קצת מוזר. ברמה עקרונית, אילת בלי המלונות היא לא יותר גדולה מרבע שכונה בראשון לציון. למעשה, אני בכלל לא מבין במה עובדים שם התושבים אם לא במלונות, בחנויות ובמוניות. מה שכן, אני מרחם על התושבים באילת. כאילו, אילת זה המקום שכולם יודעים שהוא מקום לנופש, נכון? עכשיו, אם המקום נופש הזה הוא בעצם השיגרה של מישהו, אז הוא כבר לא מקום נופש אלא חלק מהחיים. אז מה כן מוגדר עבור אילתי נופש? אז זהו – שזה משאיר לו את ת"א ולחשוב על תל אביב כעיר נופש זה בערך כמו להשוות בין קוקה קולה לסופר דרינק. מי שצריך לצאת מהשגרה האילתית בת"א, לא יודע מה זה נופש וזה נראה לי קטע עצוב מאוד.

בכל מקרה, חוויות מהטיול אני אספר בהמשך. עד אז, שבוע טוב לכולם.

__________________________________________________________________________________

שבת, ספטמבר 17, 2005

משמעות החיים

 

יש רגעים בחיים שאתה תוהה בשביל מה אתה צריך את כל זה. לאו דווקא ברמה של "בא לי למות" אלא ברמה של "למה זה צריך להיות ככה ולא אחרת". החודש אני במצב הזה. החודש סבתא השניה שלי בתהליך גסיסה מתמשך.

סרטן זה מחלה קטלנית. ראיתי אותה מתחילה וראיתי את כל התהליך. כשיבוא יומי אני מקווה שזה יהיה קצר ולעניין, מן התקף לב שכזה שיקח קצת זמן ואחרי זה ישארו רק הזכרונות הטובים. לא מחלה שהורגת לאט.

לפני 3 שבועות התחיל השלב המכריע. נסעתי עם אחותי, כמידי שישי בחודשיים האחרונים, לטפל בסבתא שלי בביתה בחולון, לאחר שהחל התדרדרות במצבה והיא הפסיקה לאכול אוכל בצורה סדירה. סבתא ישבה על הכיסא במטבח, כשכוס מים וצלחת מרק על השולחן. אמרתי לה שלום והיא בקושי הרימה את הראש. ראינו שמשהו כבר לא בסדר ואחותי דאגה לקרוא לדודה שלי שגרה בסמוך. דודה שלי באה והחליטה להזמין שח"ל למרות התנגדותה של סבתי. הרופאים אמרו שלהערכתם נשארו שבועיים. המשפט הזה היה ההתחלה של הסוף. כולנו ידענו שזה יבוא בקרוב, אבל אף אחד לא יכל לתת תווך זמן. אותו רגע הוא היום שכולנו התחלנו את ההכנות לרגע האחרון. אח שלי, שגר כבר כמעט 3 שנים בלונדון, בא בטיסה של הרגע האחרון לארץ ל3 ימים להפרד. כמובן שאמרנו לה שהוא בא לפגישת עסקים.

בזמן השהות של אחי, המשפחה המורחבת החליטה על מסיבת פרידה. הם החליטו לעשות "על האש" בבית של סבתא. אח שלי לקח הצידה את דודה שלי וביקש ממנה לבטל. היא לא ממש הבינה למה והוא הסביר לה. לפני שנולדתי, סבא שלי חלה בסרטן. סבתא שלי טיפלה בו לכל אורך הזמן. בשבועות האחרונים שלו, המשפחה היתה בחוסר אונים. רב אחד הציע למשפחה לנסות לשחוט כבש בשער הבית ולתת לבני המשפחה לאכול אותו. אח שלי, שהיה בן 8 בערך ראה את זה מול עיניו. הוא אמר לדודה שלי שהדבר האחרון שהוא זוכר מסבא זה את הכבש הזה שלבסוף הוא אכל אותו על האש. סבא שלי נפטר 3 ימים לאחר מכן.

מה שמדהים בסיפור של סבתא שלי שזה בדיוק השידור החוזר של סבתא הקודמת שלי שנפטרה לפני שנה וחודשיים. מלבד הסרטן, זה התחיל מהבעיות באכילה והגיע על לשלב של היום. היום, היא הובהלה לבית החולים. היא היתה חצי פה וחצי שם. היא קראה לאמא שלה כל הזמן ובקושי זהתה מי נמצא בחדר. ממש כמו בימים האחרונים של סבתא שלי. הרופאים אמרו שמדובר בשעות ספורות ובמקרה הטוב מספר ימים. סבתא שלי, שכבר הרגישה שמשהו לא טוב קורה ביקשה בשארית כוחותיה לקרוא לכל המשפחה לבית החולים. וכך היה. הגענו כולם לבית החולים. ניסינו להרגיע אבל כולם כבר רואים את הסוף.

היו לי סבתות מאוד דומות אבל גם מאוד שונות. סבתא אחת, זו שנפטרה כבר, היתה מאוד שקטה ומאוד רזה. סבתא שלי שגוססת היא מאוד חברותית ושמנה. לשתיהם אבל היה משהו אחד משותף – הן היו מנהיגות המשפחה. הן אלו שלכדו את המשפחה סביבן כל הזמן. הן תמיד אהבו לעזור לכל מי שיכלו, גם כשהיו צריכים לעזור להן. כשאמרתי להן להיות בריאות הן תמיד אמרו תודה ושאני אשמור על עצמי כי ככה הן יהיו בסדר.

סבתא שלי, זאת שבבית חולים, רצתה את כל המשפחה לידה לקראת הסוף. סבתא שלי, זו שנפטרה, אמרה לאבא שלי ולאחים שלו להגיד לנכדים שהכל בסדר. היא לא רצתה שנדע שהיא הולכת למות. בסך הכל אני מבין אותה. 5 שעות הייתי ביום בבית החולים. כל 10 דקות נכנסתי ויצאתי מהחדר. אני רוצה לזכור את סבתא שלי ברגעים היפים שלה ולא ברגעים הרעים שלה והכי אני רוצה שתסבול כמה שפחות, גם אם זה אומר שאני אפסיד רגע מלהיות איתה ביחד.

לפני חודשיים היתה אזכרה לסבתא שלי. איזה רב אחד אמר כמה מילים שנכנסו לי עמוק. אדם קיבל מאלוהים את היכולת לשכוח, כי אם כל החיים הוא יזכור את זה שהוא צריך למות בסוף, הוא לעולם לא יחיה. סבתא שלי זוכרת. היא אמרה לי שבוע שעבר בבית החולים: "אדם או חי או מת. בית חולים זה לא זה ולא זה. אם זה הסוף שלי שיהיה בבית.". וזה הסיפור בקצרה.

מבטיח להמשיך לעדכן.

ירון.

__________________________________________________________________________________

שבת, ספטמבר 17, 2005

שיר למעלות

 

שיר למעלות

אשא עיני אל ההרים

מאין יבוא עזרי

עזרי מעם השם

עושה שמיים וארץ

אל יתן למוט רגלייך

אל ינום שומרך

הנה לא ינום ולא ישן

שומר ישראל

השם שומרך

השם צלך

על יד ימינך

יומם השמש

לא יככה

וירח בלילה

השם ישמרך מכל רע

ישמור את נפשך

השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם

__________________________________________________________________________________

שבת, ספטמבר 17, 2005

נגמר

 

זהו. נגמר.
אירוני משהו. אתמול כשהיא עוד היתה בהכרה, היא בקשה מדודה שלי לתת לה לשתות את המשקה הצהוב הזה שדוד שלי נתן לה. שאלנו את דוד שלי על מה מדובר והוא ענה – רד בול. היא שתתה רד בול ולמחרת באו הכנפיים.
בבוקר הייתי שם. ליטפתי קצת ונישקתי. היא מלמלה את השם של אמא שלה ואחרי זה אמרה "אמא, נעצמות לי העיניים" בעירקית. אחרי זה היא צעקה מכאבים ושמו לה מורפיום והיא הלכה לישון. נסענו הביתה. הלכתי לנוח וכשהתעוררתי אמא היתה כבר בבית החולים. חצי שעה אחרי זה דוד שלי צלצל ואמר שזה נגמר.
נסענו לבית החולים. כולם היו שם. לא רציתי לראות אותה מתה במיטה, אבל סחבו אותי.
פעם ראשונה בחיי שאני רואה גופה של בן אדם. מבחוץ, אני חזק – למעשה לא הזלתי דמעה אחת כל היום. בפנים אני רואה את עצמי בוכה כמו שלא בכיתי לעולם. מחר לוויה.
לילה טוב.

 

__________________________________________________________________________________

יום ראשון, ספטמבר 18, 2005

מסע לוויה – רגע של נצח

 

לפני שנה וחצי לא הייתי אף פעם בלוויה אזרחית רגילה. בצבא יצא לי להיות בלוויה או שתיים צבאיות בארון, אבל לראות לוויה של מישהו מבוגר עטוף בתכריכים, זה ראיתי רק לפני שנה וחצי. מאז, היו 4 הלוויות. שניים מהם של אנשים מאוד קרובים אלי. לפני שנה וחצי החלטתי שהגיע הזמן לשים בצד את הכיפה של הבר מיצווה והחלטתי ללכת ולקנות כיפה שתהיה לי בכל שלב בחיים. לא תכננתי שהכיפה הזו תהיה זיכרון ללוויות כל כך משמעותיות שלי במהלך החיים.

הלוויה הראשונה היתה של שכן מבוגר, שהיה חולה מאוד ונפטר. ארבעה חודשים אח"כ נפטרה סבתא שלי מצד אבא. כבר באותו שלב גיליתי שיש לי חוסן נפשי מאוד גבוה. אני שבור מאוד מבפנים אבל לא מוציא טיפה אחת של בכי. אח"כ נפטר דוד של אמא שלי, אח של סבתא. היום היתה הלוויה של סבתא.

הפעם החלטתי לנצל את היכולת שלי והכנתי 2 בקבוקים של מים קרים וכוסות פלסטיק. הלכתי לתת כוסות מים קרים למי שמסע ההלוויה הזה היה יותר מידי. זה מדהים. סבתא שלי היתה כל כך מיוחדת וכל כך חמימה שקשה לקלוט, אפילו עכשיו, שהיא כבר לא כאן. לראות את כולם, עדיין המומים, בכניסה לבית העלמין היה בשבילי החלק הכי קשה. אנשים, שרק לפני חודשיים ראיתי אותם בחתונה של בן דוד שלי ושאני רגיל לראות בשמחות מגיעים עצובים לבית העלמין. אחד מהבני דודים שלי עשה תאונה בדרך הביתה אתמול מבית החולים וזה מוסיף לכאב של דודה שלי.

דוד שלי החליט לעשות עוד משלחת לראות את הגופה רגע לפני הלוויה. לבסוף, נכנסנו כולנו אל מתחת לסככה הגדולה ובן דוד שלי הקריא קצת מילים לזכרה. התחלנו ללכת. משום מה המסע תמיד נראה לי ארוך מידי ממה שמראה אח"כ הדרך. הגענו. נתתי קצת מים לדודים ופתאום גיליתי שכל החול כמעט כבר מכוסה. שמנו זר שאמא קנתה במיוחד והלכנו. 24 שנים נעלמות תחת החול בדקה.

נסענו לבית של סבתא. בשער אני רואה את מודעת האבל. אני נכנס לבית ומסתכל אם היא יושבת על הכורסא בסלון. אין שם אף אחד. כל צעד שאני עושה בבית אני נזכר בה. אני נזכר איך היינו ילדים והיא היתה כועסת כל פעם שהיינו הופכים לה את המיטה בקפיצות. איך בת דודה שלי היתה מביאה את האופניים שלה והיינו, 4 בני הדודים, עושים תורנויות בחוץ בנסיעה בהם. את הכלב פוצי שהיה קופץ עלי והיה משאיר לי סימנים לשבוע. את החיוך שלה כשמישהו אמר משהו שמחמיא לה קצת. כל צעד בבית ועולה עוד תמונה. לפעמים, אני עדיין שומע אותה קוראת לי מהחדר ליד.

אבל זו רק אשליה של רגע. בחדר יש את כל הדודים שלי ואת אמא שהבגד שלהם קרוע לאות אבל. מלא ספרי תפילה על השולחן. הבית נראה שונה משהו. אני מנסה לחשוב מה היה שם והוציאו. היתה טלויזיה והיא נעלמה. היה ארון והוא נעלם, אבל בכל זאת, הכי חסר שם זה את סבתא שלי.

סבתא אני אוהב אותך, מאוד.

_________________________________________________________________________________

יום רביעי, ספטמבר 21, 2005

יש בליבי כינור

 

אזכור את בית אבא

ואמא מודאגת

חצר וגינה בה

בעיר החוגגת

לאורך רחוב

הבית הוא הלב

לדעת לאהוב

זה לדעת כאב.

והבית גנח

עוד חמים וצנוע

הלב נאנח

האושר ינוע

השער כאב

והעצב חייך

עוד אזכור אם ואב

בכל יום שדועך.

יש בליבי כינור

ולא פעם הוא בכה

ובו אמצא מזור

ברגעי השמחה.

לעיתים עולה קצב

בתוך חשכה

לעיתים עולה עצב

והאור נושא ברכה.

הכאב יעבור

עם כה מעט אושר

ייתן הרבה אור

כמו גפרור בחושך

ובערב חמים

יש חג בחלונות

ואנשים חולמים

בין חילופי עונות.

רק ההד משיב

כשאני זועק

רק האל משיב

כשאני שותק

בחלון הרחוק

האור נושא ברכה

חזר לכאן הצחוק

ואני שוב איתך.

יש בליבי כינור
ולא פעם הוא בכה
ובו אמצא מזור
ברגעי השמחה.
לעיתים עולה קצב
בתוך חשכה
לעיתים עולה עצב
והאור נושא ברכה.